תביעת חברה ממשלתית ממועצה מקומית להשבת סכומים שלא כדין הכוללת התבססות על פסקי דין וטענות למעשי בי"ד

1.         התיק שבפני הוא רק חוליה אחת בשרשרת של הליכים משפטיים, שמתנהלים והתנהלו בין הצדדים. 

            התובעת היא חברה ממשלתית, המחזיקה בנכס מקרקעין המצוי בתחומה של הנתבעת, שהיא מועצה מקומית. 

            בגין המקרקעין משלמת התובעת לנתבעת ארנונה עירונית, וחיובי הארנונה האלה הם הבסיס להתדיינויות רבות, שונות ומשונות, שהתנהלו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בחיפה, בבית המשפט המחוזי בנצרת, בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה ובבית המשפט העליון. 

2.         לכאורה, מדובר בתביעה פשוטה, שבה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת להשיב לה סכומים שזו גבתה ממנה, לטענתה, שלא כדין. התביעה מתייחסת לשנים 2003 עד 2009, וסכומה הכולל  905,051 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה. 

            בפועל, מדובר במחלוקת משפטית שאינה פשוטה כלל ועיקר שכן כל אחד מהצדדים מסתמך בטיעוניו על פסקי דין שניתנו בהליכים שהתנהלו בין הצדדים האלה ממש, ובהם נדונו, בין היתר, טענות הנוגעות לטענות שמעלה התובעת בתובענה הנוכחית. 

            כל אחד מהצדדים טוען אפוא כי פסק דין אחר הוא המקים מעשה בית דין, החוסם את טענות הצד שכנגד. 

רקע

3.         בשנת הכספים 1989 נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) תשמ"ט - 1989 (להלן - "חוק ההסדרים"). סעיף 20 לחוק ההסדרים מתייחס לשיעורי העלאת הארנונה המותרים ונועד למעשה להגביל את יכולתן של הרשויות להעלות את שיעורי הארנונה.

            לפיכך הוא מכונה לעיתים "חוק ההקפאה".

4.         בשנת 1993 הגישה התובעת תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה ( ת.א. 1188/93) ובה העלתה טענות שונות כנגד חיובי הארנונה שחוייבה בהן על ידי הנתבעת. בין היתר טענה התובעת באותו הליך כי הנתבעת חייבה אותה בשיעורי ארנונה שחרגו מהשיעורים המותרים על פי חוק ההסדרים, מאחר שהנתבעת העלתה את שיעורי הארנונה בשיעור שהוא גבוה מהשיעור שהותר על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים. 

            תובענה זו נדונה בסופו של דבר בבית המשפט המחוזי בנצרת ( ת.א. 545/95) בפני כב' השופט אמינוף.  ביום 7/1/04 ניתן פסק דינו של כב' השופט אמינוף. 

            בפסק הדין דן בית המשפט במחלוקות שבין הצדדים, ובין היתר גם בטענות התובעת, לפיהן לא היתה הנתבעת רשאית להעלות את שיעורי הארנונה לשיעורים שבהם חייבה את התובעת וכי בהעלאתם פעלה בניגוד לחוקי ההסדרים.  

5.         בית המשפט דחה את טענות התובעת. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה התובעת ערעור ( ע"א 2306/04). פסק הדין בערעור ניתן ביום 7/11/07. 

            בין לבין, הגישה התובעת עתירות נוספות. 

6.         ביום 20/3/03 הגישה התובעת עתירה מנהלית, לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 1109/03) ובה ביקשה, בין היתר, להורות לנתבעת להמנע מלחייב אותה בחיובי ארנונה על נכסים שבהם לא חוייבה בארנונה בעבר, והכל על פי הוראות חוקי ההקפאה, חוקי ההסדרים במשק המדינה והתקנות שתוקנו מכח חוקים אלה. העתירה התייחסה לחשבון הארנונה שקיבלה התובעת מהנתבעת לשנת הכספים 2003. 

            הצדדים הגיעו באותה עתירה להסכמה דיונית ועל פיה הגישו טיעונים כתובים. ביום 26/1/06 ניתן פסק דינה של כב' השופטת שטמר באותו הליך. 

            בסעיף 30 לפסק הדין התייחסה כב' השופטת שטמר לטענה שהעלתה התובעת בסיכומיה, ולפיה חרגה הנתבעת מדיני ההקפאה כאשר הוסיפה סיווג נוסף, 902, וחייבה את התובעת על פיו, בעוד שבצו המיסים קיים סיווג 901 בלבד, והיה עליה לחייב את התובעת לפיו. 

            כב' השופטת שטמר קיבלה את טענות התובעת בעניין הזה והורתה על הפחתת הארנונה בהתאם. 

            על פסק דינה של כב' השופטת שטמר הוגשו ערעור וערעור שכנגד ( עע"מ 1860/06, בר"מ 7774/06).